אורן עילם

כאבך

כְּאֵבְךָ הוּא כֹּה גָּדוֹל

שֶׁאֵין דַּי בִּכְאֵבָם שֶׁל אֲחֵרִים הַחַיִּים בְּעִדָּן זֶה

כְּדֵי לְאַפְשֵׁר לְךָ לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם עַצְמְךָ

כְּדֵי לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם עַצְמְךָ

עָלֶיךָ לְהַעֲמִיס לְתוֹכְךָ

אֶת כְּאֵבֵי כָּל הַדּוֹרוֹת,

כָּל הַזְּמַנִּים, כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה.

וּכְשֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן עַל עַצְמְךָ בַּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה הַזֹּאת

הַהִיסְטוֹרִית, הַפִילוֹסוֹפִית,

דְּבָרִים נִרְאִים שׁוֹנִים,

אֵינְךָ מֵרָגִישׁ כֹּה רַע עוֹד,

אֵינְךָ בָּטוּחַ שֶׁאִתְּרַע מַזְלְךָ בַּחַיִּים

הַהִיסְטוֹרְיָה כֻּלָּהּ מֻנַּחַת עַל כְּתֵפֶיךָ

חַיֶּיךָ הוֹפְכִים לְהַרְבֵּה יוֹתֵר דּוֹמִים

לְחַיֵּיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שֶׁקָּדְמוּ לְךָ בָּעוֹלָם

מֵאֲשֶׁר לְחַיֵּיהֶם שֶׁל אֵלּוּ בֵּינָם אַתָּה חַי

הֲרֵי הֵם בְּנֵי תְּקוּפָתְךָ.

אֵינְךָ שַׁיָּךְ לִבְנֵי תְּקוּפָתְךָ.

אַתָּה חֶלֶק מִנָרָטִיב אַחֵר, סִפּוּר אַחֵר

אֵינְךָ חַי אֶת הַהֹוֶה,

אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, אַתָּה חַי אֶת הַהֹוֶה, אַךְ הַהֹוֶה

הוּא לֹא הַכָּאן וְעַכְשָׁו,

אֶלָּא הוּא מִשְׂתָּרֵעַ עַל פְּנֵי אַלְפֵי שָׁנִים שֶׁל אֱנוֹשׁוּת.

השיר מתייחס לכאב כאל  דו"ח מעבדה או מאמר מחקרי. יבש, לא אישי, לא נוגע ברגשות בהיפוך לשם השיר "כאבך" . לא ברור מי הוא הנמען אליו פונה הדובר: האם הוא מדבר עם עצמו? האם פונה לחבר, לבן משפחה, לאב?

הדובר יוצא מנקודת הנחה שיש כאב  שהוא כל כך גדול עד שההתמודדות איתו אינה כל כך אפשרית מבלי לפנות לתחבולות או אסטרטגיות לא שגרתיות, בהן התמודדות עם הכאב האישי במישור הכלל אנושי. אמנם, מציין  הדובר, גם אחרים החיים בעידן זה כואבים, אבל הוא מסב את תשומת הלב של הנמען, כי כאבם של אחרים אינו מספק לדובר כל הקלה, בניגוד לאמרה הנפוצה " צרת רבים חצי נחמה". כנראה שהכאב – גם האישי – נובע מעצם הקיום בעידן זה, בחברה (המורכבת יותר מאי פעם)  בת זמננו. הכאב, שלא מניח לו לחיות בשלום עם עצמו, נרמז ככאב של התודעה, ולא בהכרח ככאב פיסי – זהו כאב קוגניטיבי של התודעה: יש משהו בחיים בעידן זה שגורם לכולם כאב ולא נותן לבריות לחיות בשלום עם עצמם. וצרת רבים איננה נחמה. מה האסטרטגיה הנדרשת אם כן? –

"כְּדֵי לִחְיוֹת בְּשָׁלוֹם עִם עַצְמְךָ

עָלֶיךָ לְהַעֲמִיס לְתוֹכְךָ

אֶת כְּאֵבֵי כָּל הַדּוֹרוֹת,

כָּל הַזְּמַנִּים, כָּל הַהִיסְטוֹרְיָה. "

הדובר נותן לכאורה  "מרשם" לטיפול בבעיה. הפתרון הוא, שינוי הפרספקטיבה. אמנם הפתרון מוגש כמו הוראות הרכבת כוננית  מ- IKEA. "תחבר חלק עם חלק ב' עם הבורג המסומן C." אלא שבניגוד להוראות או למרשמים טכניים, "המרשם" בשיר כדי להתמודד עם הכאב איננו פשוט כלל ועיקר:  כדי לחיות בשלום עם עצמך, עליך להעמיס בתוכך את כאבי כל הדורות, הזמנים וההיסטוריה. לכאורה הנחיות פשוטות, אך כיצד ניתן להעמיס את כאבי כל הדורות של כל הזמנים וכל ההיסטוריה? איך ניתן להסתכל על הבעיה הספציפית מחוללת-הכאב הזה  בפרספקטיבה היסטורית שתבהיר לך שלא רק שזה חל על כולם, אלא זה היה תמיד ובכל מקום? אבל לטענת הדובר, אם נצליח (כאמור, הנמען יכול להיות כל אחד) לעשות כהצעתו, נוכל לחוש הקלה מסוימת:

לכאורה, אם תעמיס על כתפיך את כאב כל האנושות על כל דורותיה, הכאב יתעצם מעבר ליכולת הנשיאה של אדם בודד. בפועל הכאב הקולקטיבי הופך למופשט, אמורפי, ואינו כאב אמיתי. הרי אין באמת  אפשרות שאדם יחוש את כאבו של העולם כולו, אלא אם הוא אדם מיוחד, בעל רגישות יוצאת דופן. ואכן לרגע דומה שהדובר הוא "קול האלוהים" הפונה אל  איש רוח, אולי נביא, כפי שקרה או מיוחס לישוע, שבסבלו הוא מכפר על עוונות וסבל כל העולם והאנושות, וכך היה לקורבן האולטימטיבי. אבל כאן ההצעה לפרט הפוכה: לא רק שלא תסבול את כאב האנושות אלא תשחרר גם את עצמך מכאבך, באמצעות בנאליזציה של הכאב. כשתרגיש שאינך מיוחד בסבלך:

"וּכְשֶׁאַתָּה מִתְבּוֹנֵן עַל עַצְמְךָ בַּפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה הַזֹּאת

הַהִיסְטוֹרִית, הַפִילוֹסוֹפִית,

דְּבָרִים נִרְאִים שׁוֹנִים,

אֵינְךָ מֵרָגִישׁ כֹּה רַע עוֹד, "

דומה שהדובר מציע לנמען ממד של אובייקטיביות, המתבטאת ביכולת לקבל פרספקטיבה נכונה על כלל האנושות, כשל מי שמביט עליה "מבחוץ" ו"מבפנים" בו זמנית, בדומה לדרישה מכל פרט ופרט לחוש "כאילו הוא יצא ממצרים", אך במימד יותר גדול, על לאומי על גזעי/אתני, ועל דתי, של לקיחת אחריות על הקולקטיב האנושי כולו. אבל האלטרואיזם המוצע אינו במעשה  – כגון פעולות צדקה ופעילות חברתית למען האומללים – כי כוח המעשים הללו  בטל בשישים מול כאב כל האנושות. האלטרואיזם הוא באחריות הרגשית,  בתחושת השייכות לכל האנושות. לכן לפנינו אקט של מורה רוחני ומחנך, האומר לפרט מ"צאן מרעיתו", כי ברגע שיחוש שכל האנושות מצויה בו,  מתנקזת ומתמקדת כקרן לייזר בו עצמו, הוא ישחרר את עצמו ואת האנושות,  כל אחד ואחד ישתחרר "מעבדות". ומעל הכל הרמז  הנסתר לטעמי הוא אנטי גזעני! הוא גם מרמז לשאלת "החיפוש אחר  האושר" של האדם המודרני (אף שהחיפוש קדום, ומוכר עוד מדברי אריסטו ואפיקורוס) ואף מרמז שהאושר אינו יכול להיות של הפרט היחיד – ככזה אושרו בא על חשבון רווחת פרט אחר – אלא אושר חברתי – קולקטיבי. השתתפות בשינוי החברה תביא את האושר (ע"ע מרקס).

"הַהִיסְטוֹרְיָה כֻּלָּהּ מֻנַּחַת עַל כְּתֵפֶיךָ"

אם בשורות הקודמות "התנחם" הדובר בכך שהכאב היה מאז ומתמיד ומאפיין את כולם, חלה תפנית בשיר: לכאורה הדובר מבדיל את עצמו מן האחרים:

אֵינְךָ שַׁיָּךְ לִבְנֵי תְּקוּפָתְךָ.

אַתָּה חֶלֶק מִנָרָטִיב אַחֵר, סִפּוּר אַחֵר

אֵינְךָ חַי אֶת הַהֹוֶה,

אוֹ לְיֶתֶר דִּיּוּק, אַתָּה חַי אֶת הַהֹוֶה, אַךְ הַהֹוֶה

הוּא לֹא הַכָּאן וְעַכְשָׁו,

אֶלָּא הוּא מִשְׂתָּרֵעַ עַל פְּנֵי אַלְפֵי שָׁנִים שֶׁל אֱנוֹשׁוּת.

אולם אין הבדל מהותי בין הדובר לבין האחרים, הסובלים, מלבד העובדה שהוא אמור להבין (לעומת האחרים שאינם מבינים?) כי ההווה איננו כאן ועכשיו אלא הוא משתרע על פני אלפי שנים. אולי בכך שהוא מבין זאת, הוא ממלט את עצמו מן הכאב הקיומי – רמז לרעיון שהפרספקטיבה על המתרחש אולי קובעת את האיכות של מה שמתרחש.

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “אורן עילם

  1. השיר מורכב מאוד. רבדים לא חסרים בו – להפך.
    נעמה, שמעון, בזכותכם יכולתי להיכנס ולהבין יותר.
    תודה לאורן על השיר/פואמה,
    ותודה לכם, שמעון ונעמה.

  2. נהדרים שאתם. השיר הכתוב בצורה כל-כך מיוחדת. והקריאה העמוקה.
    אהבתי לקרוא את שניהם. תודה.
    בי העלה השיר גם את התודעה המשותפת של יונג, התודעה המאחדת את כל יצורי האנוש מאז ועד עולם.

  3. הווה מתמשך של כאב קולקטיבי אוניברסאלי
    קידת תודה על השיר ועל הניתוח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s